לידה שקטה, סיפורים אישיים, תמיכה

945 יום מאז האובדן הפרטי שלי

פוסט מרגש של אסתי לרגל חודש המודעות ללידה שקטה ואובדן תינוקות רכים


לצאת מהבית בחודש התשיעי להריוני בתחושת צירים, ולשוב אליו לאחר 4 ימים, שבורה, מרוסקת, ובידיים ריקות, היה הדבר הכי קשה שעברתי.

לאסוף חזרה את הבגדים המניאטוריים שהכנתי עבורה, את המוצצים, הבקבוקים, והחיתולים לקופסא גדולה ולשלוח אותה הרחק מהבית.

לפגוש מכרים ושכנים ברחוב שמאחלים לך בחיוך ושמחה גדולה "מזל טוב", להישבר מולם, ולומר בבכי שלא מגיע לי בכלל שום מזל טוב.

לראות ברחוב נשים המטיילות עם עגלה ותינוק, בזמן שאני עוסקת בסידורי הקבורה עבור התינוקת שלי, פרי ביכורנו.

לשמוע אנשים שמנסים לנחם, אבל לא מצליחים, עד שאומרים משפטים מכעיסים כמו "טוב, את עוד צעירה" , "כשיהיו לך ילדים את תשכחי שכל זה בכלל קרה" ודוחקים בי להמשיך הלאה, מבלי לתת מקום לאובדן שלי "אחרי דבר כזה צריך להיכנס להריון מהר, זאת התרופה הכי טובה", "עוד מעט יהיה לך ילד חדש, והכל יסתדר".

הרגשתי כל כך לבד, אף אחד לא הצליח להבין את הכאב שלי, את האבל, את המחשבות, את התהום שאליה הדרדרתי.
עברו חודשיים עד שהעזתי לצאת מהבית למטרה שאיננה כוללת גורם רפואי או טיפולי כזה או אחר, נסעתי לבדי למפגש תמיכה לנשים שעברו לידה שקטה. וסוף סוף הגעתי הביתה. בית שהוא שלי כבר שנתיים ושבעה חודשים.

חודש אוקטובר הוא חודש המודעות ללידות שקטות ולאובדן תינוקות רכים. בישראל נולדים מדי שנה כ 700 תינוקות בלידה שקטה, שהיא לידת תינוק ללא רוח חיים. תינוק רך הוא תינוק אשר נפטר בטרם מלאו לו 30 יום.

אני זוכרת שאחרי הלידה השקטה שלי כל מה שרציתי היה לדבר עם עוד נשים שזה קרה להן, וחיפשתי אחר כל פיסת מידע באופן אובססיבי. גוגל אינסופי, פורמים אנונימיים בארץ ובחו"ל… הכל, רק כדי לשמוע שאני לא היחידה שזה קרה לה, ושאני לא היחידה שמגיבה כך. רציתי בעיקר לדעת שיש חיים אחרי המוות של התינוק שלך. חברות ואנשי מקצוע ליקטו עבורי 2-3 יולדות שקטות שילדו לפני שנים רבות והשיחה איתן עזרה לי, אבל ההקלה המשמעותית הגיעה רק לאחר שנפגשתי עם קבוצת השוות לי, בקבוצת התמיכה, והבנתי – כמה רבות אנחנו, וכמה הכאב והזעקה שלנו מושתקים, כי כולם בטוחים שכל שני פסים בבדיקה ביתית מסתיימים בתינוק צווח בחדר לידה. ואף אחד לא רוצה לשמוע שתינוקות יכולים להיוולד כשהם לא בחיים.

עברו 945 יום מאז האובדן הפרטי שלי. כשאני נפגשת או מדברת עם יולדות שקטות "טריות" אני תמיד אומרת – האבל, הכאב, האובדן, הריקנות, הגעגועים לתינוק…. הם לעולם ועד יהיו שם. שום דבר בעולם לא יעלים את זה. צריך לחיות את הכאב כדי ללמוד לחיות לצידו. אבל הבדידות – היא לא צריכה להיות שם, היא לא צריכה להיות נדבך נוסף, המקשה כל כך על ההתמודדות שהיא קשה מנשוא בין כה וכה.

אז נשים יקרות, אם אתן מכירות יולדות שקטות (בכל זאת, אנחנו 2500 נשים בקבוצה, כנראה שלפחות כמה מכן מכירות), דעו לכן שמה שהן הכי זקוקות לו זה חיבוק. והקשבה.

לא צריך לנחם, כי אין איך, ולא צריך לתקן את המצב. תנו להן לכאוב, ותתנו מקום לאבל שלהן.

ואת, היולדת השקטה… שאולי נמצאת פה בקהל (למרות שאני ממש מקווה שלא!), דעי שישנו בית וקהילה מדהימה שיכולה להיות לך כתף תומכת, מקור להשראה או אפילו סתם מקום מפלט כקוראת אנונימית.
את מוזמנת לפנות אליי בפרטי, או לדף הפייסבוק של הקבוצה חיבוק בשקט – תמיכה לנשים לאחר לידה שקטה.

תודה למי שקראה עד כה.
אור, אהבה וידיים מלאות לכולכן.

945 יום מאז האובדן הפרטי שלי
5 (100%) 2 votes

Share
Share
Share
%d בלוגרים אהבו את זה: